הוא רק בן שנתיים, אבל כבר מנהל את הבית
הוא רק בן שנתיים, אבל כבר יש לו דעה על כל דבר:
להיכנס למקלחת, ללבוש חולצה, לשים נעליים - כל דבר קטן הופך למשא ומתן איתו.
ואנחנו פשוט מוצאים את עצמנו מול פעוט שמתעקש לעשות הכל בדרך שלו.
ואז עולה השאלה - איך הוא כבר בגיל הזה הפך להיות ה״בוס״ של הבית?
אנחנו מנסים להסביר, לשכנע, להרים את הקול…
אבל שום דבר לא באמת עוזר.
ובסוף? מרוב ייאוש אנחנו נכנעים.
אין לנו כוח להיכנס לעוד מאבק - זה מרגיש כמו מלחמה מתמשכת על שליטה.
ולמי יש כוח לזה אחרי יום עבודה ארוך?!
נשמע מוכר? אתם לא לבד.
שלב ״האני״ - ומה באמת קורה לקראת גיל שנתיים:
סביב גיל שנתיים יש מעבר מתלות מוחלטת בהורים לעצמאות ולתחושת ה״אני״.
הוא מתחיל להבין שהוא לא רק חלק מהסביבה, אלא שהוא גם יכול להשפיע עליה.
זו הסיבה שהוא רוצה להרגיש שליטה על העולם שמסביבו.
ונכון, זה מביא איתו הרבה עקשנות ורצון לעמוד על שלו.
אבל איך מתמודדים עם זה בלי מאבקי כוח אינסופיים?
קודם כל, חשוב להבין ש״עקשנות״ היא לא תכונה רעה.
להפך - זו תכונה שאנחנו רוצים לחזק, כי היא מבטאת רצון, עצמאות ויכולת לעמוד על דעה.
אם כל פעם נגיד לו ״לא!״ שוב ושוב, מה הילד ילמד?
לוותר על עצמו, לא להביע דעה, ולרצות אחרים כדי להימנע מעימותים.
ואנחנו הרי רוצים לגדל ילדים שמביעים את עצמם ובטוחים ברצונות שלהם, נכון?
אז מה כן אפשר לעשות?
- לא לקחת את זה אישית - הוא לא עושה לנו ״דווקא״. הוא פשוט בעד עצמו.
- להבין את מה עומד מאחורי זה, יכול להיות שהוא מרגיש שלא נותנים לו מספיק מקום לדעות והרצונות שלו?
תחשבו כמה פעמים ביום הוא שומע מאיתנו: ״לא עכשיו״, ״אל תיגע״, ״די, אמרתי לא!״ - לאפשר לו מרחב בחירה כזה שנמצא בתוך הגבולות שלנו ההורים.
כשהילד מרגיש שיש לו מקום - הוא כבר לא נלחם על המקום.
