״את גדולה, תוותרי לו!״ - למה זה לא באמת מלמד אחריות
הרגע הזה שבו האחים רבים על משחק, על השלט של הטלוויזיה או על כל דבר אחר…
ואנחנו מוצאים את עצמנו חוזרים על אותם המשפטים המוכרים:
״את גדולה, תוותרי לו!״
״למה את לא משתפת?!״
״תני לו כבר!״
״תפסיקי כבר לקחת לו!״
לא פעם, יש לנו ציפייה מהאחים הגדולים להיות ה״מבוגרים האחראיים״: לשתף, לוותר, או אפילו ״לחנך״ את האח הצעיר. אבל האחים הגדולים הם עוד ילדים בעצמם שצריכים להתמודד עם הציפיות האלו.
מבחינתנו, הצפייה הזו נובעת ממקום טוב - לעודד התחשבות ושיתוף.
אך בפועל, היא עלולה לגרום לילד הבכור להרגיש שהוא זה שצריך תמיד לוותר, גם כשזה לא מתאים לו.
כשילד מתרגל לוותר שוב ושוב... הוא עלול להרגיש שהרצונות שלו פחות חשובים.
לחשוש להביע דעה, או להימנע מלעמוד על שלו. לפעמים הוא יוותר על עצמו רק כדי להיות ״הטוב״.
עם הזמן, הוא ילמד לרצות אחרים - גם כשזה בא על חשבונו.
אז האם זה נכון לבקש מהאח/ות הגדול/ה תמיד לשתף או לוותר, רק כי הם הגדולים יותר?
בואו נסתכל רגע מהזווית שלהם:
גם אם היא הבכורה, זה לא אומר שקל לה
גם אם היא ״הגדולה״, זה לא אומר שהיא פחות מתוסכלת או פחות זקוקה להרגשה שמבינים אותה.
אז איך אפשר ללמד שיתוף והתחשבות בלי לגרום לה לוותר על עצמה?
הנה כמה נקודות להסתכלות שונה על הדברים:
- לכל ילד יש דברים שהוא לא מוכן לשתף - וזה בסדר. בדיוק כמו שלנו יש דברים אישיים שלא נרצה לחלוק, במקום לדרוש, נוכל לשאול: ״יש משהו אחר שאת כן יכולה לשתף איתו?״
- כשאנחנו מתייחסים ברצינות לדעתם של הילדים, הם מרגישים נראים ונשמעים, ומשם צומח ביטחון אמיתי.
- חשוב לזכור שלא כולם צריכים להיות מרוצים כל הזמן, כך היא לומדת שגם כשהיא לא מוותרת - זה לא הופך אותה לפחות ״טובה״, אלא לילדה שמכבדת גם את עצמה.
כשהילדים מרגישים שיש מקום לרצונות ולרגשות שלהם, הם לומדים לשתף מתוך בחירה ולוותר מתוך תחושת ערך עצמי, ולא מתוך ויתור על עצמם.
